רושקוביץ נ' איילון חברה לביטוח בע"מ

פסק דין

התובעת היתה מבוטחת של הנתבעת בביטוח פוליסת דירה. על פי המתואר בכתב התביעה, בשנת 2002, בעקבות בעיות צנרת ונזילות נוצרו נזקים רבים בדירת התובע ובדירת שכניה. לפי דבריה של התובעת בדיון בפני, היא פעלה לתיקון הנזק וזה הושלם בשנת 2005, היא העבירה את כל המסמכים לתובעת ולמרות הבטחות חוזרות ונשנות כי הדבר יתוקן, לא שולמו כל סכומים על ידי חברת הביטוח.

התובעת מציינת בסעיף 3 לכתב התביעה, שבשנת 2006 נפתח תיק שהוגש נגדה על ידי השכן, לתיק זה צורפה הנתבעת כנתבעת נוספת ובסופו של יום נחתם הסכם פשרה לפיו פיצתה הנתבעת את השכן בסכום של 16,170 ₪. התובעת טוענת כי בכך נוהגת הנתבעת איפה ואיפה, בעוד שאת השכנה היא מפצה אזי את התובעת עצמה שהיא המבוטחת, היא מותירה ללא פיצוי, לפיכך הגישה התובעת את תביעתה אשר הוגשה ביום 11/2/10 ודרשה את הוצאות השיפוץ המסתכמות לטענתה בסכום של 22,300 ₪.

הנתבעת הגישה כתב הגנה וכן בקשה למחיקה על הסף. עיקר הטענה של הנתבעת היא שתביעת המבוטחת קרי התובעת, התיישנה. הנתבעת מפנה בענין זה לסעיף 31 לחוק חוזה ביטוח הקובע שתקופת ההתיישנות של תביעה לתגמולי ביטוח היא שלש שנים לאחר שקרה מקרה הביטוח, מכאן שהתביעה התיישנה בשלהי שנת 2005. הנתבעת טוענת שאין בעובדה ששולם בפשרה לשכנה כדי להאריך את תקופת ההתיישנות במקרה הנדון. בענין זה מפנה התובעת לסעיף 70 לחוק חוזה ביטוח הקובע כי בביטוח אחריות התביעה לתגמולי ביטוח אינה מתיישנת כל עוד לא התיישנה תביעת הצד השלישי נגד המבוטח.

הנתבעת מציינת שאין לראות בעובדה ששילמה לצד ג' קרי השכנה, כל הודאה לענין קיום הזכות של התובעת.

לאחר ששמעתי את טענות הצדדים, ועיינתי בסעיפי החוק הרלבנטיים קובעת אני כי יש לקבל את טענת ההתיישנות.

חוק חוזה ביטוח עושה אבחנה מפורשת בין תביעת מבוטח לתגמולי ביטוח העומדת על שלש שנים לבין זכויות של צד ג', העומדות על שבע שנים.

במקרה הנדון, תביעת התובעת התיישנה בשלהי שנת 2005, שהרי יש למנות את תקופת ההתיישנות ממועד קרות מקרה הביטוח, דהיינו הנזילה.

לא זו אף זו, וגם אם הייתי מוכנה לבוא לקראת התובעת, ולראות במועד השיפוץ כמועד התגבשות הנזק, אזי השיפוץ בוצע בשנת 2005, כפי שניתן לראות גם מהקבלות שצורפו ולכן גם אז התביעה התיישנה בשנת 2008. השאלה היחידה שנותרה לדיון, היא האם העובדה שהנתבעת הכירה בתשלומים לשכנה צד ג', יש בה כדי לראות הודאה בקיום הזכות של התובעת לפי סעיף 9 לחוק ההתיישנות.

איני מקבלת טענה זו. הנתבעת היתה מחוייבת על פי החוק ועל פי הפוליסה לשלם תגמולי ביטוח לצד ג', אולם אין בכך הודאה בקיום זכות התובע, קרי המבוטחת וראה לשונו המפורשת של סעיף 9 לחוק.

דבריה של התובעת לפיהם בהליך בפתח תקווה הבטיח נציג הנתבעת לשלם גם עבור נזקיה היא לא זכו לכל תימוכין ואינם מעוגנים בראיות אשר הוצגו בפני.

הנתבעת אכן הודתה בקיום זכות צד ג' היא השכנה, אולם לא הודתה בזכותה של התובעת, זכות שהתיישנה בשנת 2005 או בשנת 2008 לכל היותר.

אציין כי גם מצאתי ממש בטענות הנתבעת לגופו של ענין. אם מבקשת התובעת להסתמך על הפוליסה, עליה לפעול על פי הפוליסה, עליה לפנות לנתבעת, לדרוש להפעיל את הפוליסה, זכותה של הנתבעת לשלוח שמאי אשר יעריך את העבודות או יבצע אותן באמצעות שחר. כל זאת לא נעשה.

גם אם אתעלם מפגם זה, אזי גובה הנזק לא הוכח. התובעת טוענת בסעיף 10 ששילמה במזומן לאנשים מקצוע סכום של 16,000 ₪, סכומים אלה לא נתמכו בכל ראיה. התובעת לא הגישה חוות דעת של מומחה שקובע מה היתה עלות השיפוץ הנדרשת בדירתה. מכל הטעמים הללו, גם אם לא הייתי נעתרת לטענת ההתיישנות, לא הייתי יכולה לקבל את התביעה כפי שהוגשה ולחייב בסכומים שנדרשו, מכיון שאלה לא זכו לעיגון ראייתי.

לאור כל האמור לעיל, התביעה נדחית.

בנסיבות הענין ומאחר ושוכנעתי שאכן התרחשו בדירת תובעת נזקים, החלטתי שלא לתת צו להוצאות.

ניתנה והודעה היום ט' אב תש"ע, 20/07/2010 במעמד הנוכחים.

חנה פלינר, שופטת

הוקלד על ידי: קרן נעמן